פרק הרכיבה נגמר, הגענו לסרנדה: עיר חביבה על מפרץ בים התיכון, בה מסעדות ומלונות לרוב, ואפילו בית כנסת עתיק מהמאה החמישית עם פסיפס של מנורה ואתרוג . אילת של אלבניה. מסרנדה תכננו לקחת אוטובוס לטירנה שנוסע לאורך קו החוף.
קמנו ב 4:20 בבוקר על מנת לתפוס מקום טוב בצד של הים, ועל מנת לתפוס את תא המטען עם האופניים שלנו. הגענו לתחנה, שם התחילו הרפתקאות היום הארוך ביותר בטיול: הנהג סרב בתוקף להעלות את האופניים שלנו לתא המטען. כל הטקטיקות הידועות לא הועילו, הנהג נשאר איתן בסירובו. לפתע, כמו מלאך משמים, הגיע חברנו מאמש xhani, אלבני חביב, מדריך טיולים ומורה בדימוס, אותו הכרנו בטיילת של סרנדה. החבריקו לא בזבז זמן, שאל לשלומנו וניגש למלאכה: לאחר ששוחח עם הנהג הסביר לנו שבאלבניה נהוג לשלם עבור המטען, והנהג דורש שנשלם על האופניים. נפרדנו מ900 לק נוספים, והבעיה נפתרה. נפרדנו מהחבריקו ומסרנדה ובחושך מוחלט של בוקר יצאנו לדרך.
כשזרחה השמש התגלו נופים מרהיבים של מפרצים, הרים, וכפרים ביניהם. הבחירה לקחת את האוטובוס שנוסע לאורך החוף התגלתה כמוצלחת, על אף שמסלולו ארוך יותר.
בשלב מסוים רעות התחילה להרגיש לא טוב. תוך זמן קצר היא החלה לרעוד מקור ולקדוח מחום.
לאחר 8 שעות של נסיעה (ועצירה אחת בלבד בדרך- שגרמה לנו להעריץ את שלפוחית השתן של האלבנים) הגענו לטירנה הבירה. האוטובוס נעצר באמצע שומקום, ולא היתה ברירה אלא לרדת. רעות ירדה וישר התרסקה על המדרכה הסמוכה, בעוד מתן פורק את הציוד הרב שהיה בתא המטען. לא היה לנו מושג איפה אנחנו, ולאחר הכוונה כללית התחלנו צועדים עם האופניים בידינו, מכיוון שלא היה שום סיכוי שרעות תצליח לרכב. לאחר זמן מה של הליכה רעות לא יכלה להמשיך, והתיישבה על ספסל לצד זוג זקנים, ששמרו על האופניים בעוד היא נרדמת. בזמן הזה מתן תר את העיר אחר מקום לישון בו. מתן מצא מקום, והמשכנו ללכת לכיוון הכיכר המרכזית. מתן פילס את הדרך בין ההמון, ורעות הלכה תוך אילוזיות על סף עילפון. בדרך מתן שאל בsms את אבא דני מהו בית החולים הטוב ביותר בטירנה. כשהגענו למחוז חפצנו, ההוסטל של פרדי, כבר הבנו (בעיקר מתן, רעות כבר היתה בעולם ההזיות שלה) שאנו חפצים יותר בבית החולים. בעוד רעות שרועה על המדרכה כשאנשים טובים מסביב דואגים לה למים, כיסא, כרית ואפילו אקמול, מתן השאיר אצל פרדי את האופניים וקיבל תשובה זהה מהארץ ומפרדי: בית החולים אמא תרזה. תפסנו מונית ונסענו לבית החולים. איזו התרגשות, אנו עומדים להגיע לבית החולים הטוב ביותר באלבניה!
הגענו לבית החולים. פרצי נוסטלגיה קפצו עלינו, ונזכרנו בבתי החולים שהיו בארץ בשנות ה 30. נכנסנו למיון, ורעות התרסקה על המיטה. לאחר בדיקה מקיפה ויסודית של הרופאה ששאלה איך רעות מרגישה ואם יש לה רגישויות, ומדידת חום, היא המשיכה לדרכה. הגיעה האחות שחיברה עירויי נוזלים שיצא מבקבוק זכוכית. כמובן שבקבוק כזה לא יכול להתכווץ ולכן על מנת שיצאו נוזלים צריך היה לדקור את הבקבוק במחט נוספת שאפשרה לאוויר להיכנס.
את התרופה נגד חום האחות הזריקה לתוך צינור העירויי. מכיוון שהמחט הקבועה עדיין לא הגיעה לאלבניה, כל עירוי, זריקה או בדיקת דם דרשו דקירה נוספת.
מתן ניגש אל האחיות על מנת לבקש נייר טואלט לרעות ונענה שבית החולים לא מספק נייר. גם לא סבון. בהמשך התברר שגם לא תרופות. אחרי ברור קל הפנו את מתן למכולת שבסמוך לבית חולים שם מצא נייר סופג של מטבח.
במקביל, בארץ, אבא דני ואמא עליזה דיברו עם השגרירה שהפנתה אותם לשגריר הכבוד של ישראל באלבניה. בעוד רעות ישנה, מתן ניהל את הקשר עם הארץ, השגריר וגורמי הרפואה.
מעירוי לעירוי הגיע הערב. מצבה של רעות התחיל להשתפר וזכינו לביקור רשמי של מר קאני ברדיל, שגריר הכבוד של ישראל באלבניה, ואיש עסקים ממולח ומקושר היטב. מר שגריר שאל לשלומה של רעות, ומיד אירגן ביקור רופאים מורחב, שכלל גם את מנהלת המיון, גברת סגולי. גברת סגולי הודיעה לנו שמהיום ואילך מר שגריר ייצג אותנו בכל הקשור לבית החולים. הרגשנו חשובים ביותר. לרגע קט ניפרד מהציניות ונאמר שהרגשנו שהמדינה עומדת מאחורינו ודואגת לנו.
אם היינו אזרחי אלבניה אין סיכוי שהיינו זוכים ליחס שכזה.
מר שגריר ניגש אלינו והסביר שאין בבית החולים אנטיביוטיקה מתאימה, ולכן הוא שלח את נהגו לקצה השני של העיר להביא לנו את התרופה. רעות קיבלה את התרופה בעירוי, בעוד מתן מציל אותו מידי האחות שחשבה שהוא נגמר.
לאט לאט המצב השתפר. מר שגריר דאג שיעלו אותנו לחדר V.I.P. הודנו לו מעומק ליבנו, והוא רק אמר שלא צריך להגיד לו תודה והלך לדרכו.
התמקמנו בחדר החדש שנראה לא חדש בכלל. בזמן שרעות ישנה מתן נאלץ להתמודד עם האחיות שניסו לסחוט ממנו כסף ללא הפסקה. כנראה שבאלבניה מקובל שמידת היחס מהאחיות אקוויוולנטית לסכום הכסף שנותנים להן. מתן יצא לעיר כדי לארוז את האופניים ושאר הציוד לקראת הטיסה מחר, ורעות נשארה יחד עם השותפה לחדר, שכיבדה אותה במיץ ותפוזים. באותו הזמן מתן מגיע לפרדי, ומגלה שלנוע ברחבי העיר עם שני זוגות אופניים עמוסות ציוד היא משימה לא הגיונית. ברגע של תושיה, הוא תופס את אחד הילדים שנקרא לדרכו, ואומר לו לעלות על האופניים ולרכב איתו עד לאכסניה שם הושארו הארגזים. לאחר 10 דקות של רכיבה הם מגיעים לאכסניה. עוד שעה וחצי של אריזה ומתן כבר ברכו חזרה לבית החולים. את שארית הלילה רעות העבירה בשינה לפרקים ומתן בשינה על כיסא. קמנו ב6:00 בבוקר לקבל את המנה השנייה של האנטיביוטיקה.
גברת סגולי המליצה להתאשפז לעוד יום, אך אנחנו החלטנו שנצא מבית החולים לטיסה ויהי מה. כשביקשנו לשלם הרופאה הודיעה שאין צורך לשלם. אין לנו מושג אם זה בזכות מר שגריר או בזכות משהו אחר, אך אנו לא רצינו לבזבז את הזמן על שאלות. כשעמדנו לצאת הופיעה אישה בחדר, שהציגה את עצמה כאשת הבן של מר שגריר, ורופאה במקצועה. היא הודיעה לנו שתיקח אותנו ברכב שלה לקנות את התרופות שרשמו לנו ומשם לאכסניה. לא יכולנו לסרב, ולא ידענו איך להודות לה ולמר שגריר, שדאג לנו כל כך.
נפרדנו מצוות בית החולים ומחברינו החדשים בחדר, ויצאנו משם, במירוץ נגד השעון להספיק לארוז ולעלות לטיסה.
בית החולים לימד אותנו את מצבה האמיתי של אלבניה, שלמרות הבלחות הקדמה ו big brother , עדיין נמצאת הרחק מאחורי העולם המערבי.
קמנו ב 4:20 בבוקר על מנת לתפוס מקום טוב בצד של הים, ועל מנת לתפוס את תא המטען עם האופניים שלנו. הגענו לתחנה, שם התחילו הרפתקאות היום הארוך ביותר בטיול: הנהג סרב בתוקף להעלות את האופניים שלנו לתא המטען. כל הטקטיקות הידועות לא הועילו, הנהג נשאר איתן בסירובו. לפתע, כמו מלאך משמים, הגיע חברנו מאמש xhani, אלבני חביב, מדריך טיולים ומורה בדימוס, אותו הכרנו בטיילת של סרנדה. החבריקו לא בזבז זמן, שאל לשלומנו וניגש למלאכה: לאחר ששוחח עם הנהג הסביר לנו שבאלבניה נהוג לשלם עבור המטען, והנהג דורש שנשלם על האופניים. נפרדנו מ900 לק נוספים, והבעיה נפתרה. נפרדנו מהחבריקו ומסרנדה ובחושך מוחלט של בוקר יצאנו לדרך.
כשזרחה השמש התגלו נופים מרהיבים של מפרצים, הרים, וכפרים ביניהם. הבחירה לקחת את האוטובוס שנוסע לאורך החוף התגלתה כמוצלחת, על אף שמסלולו ארוך יותר.
בשלב מסוים רעות התחילה להרגיש לא טוב. תוך זמן קצר היא החלה לרעוד מקור ולקדוח מחום.
לאחר 8 שעות של נסיעה (ועצירה אחת בלבד בדרך- שגרמה לנו להעריץ את שלפוחית השתן של האלבנים) הגענו לטירנה הבירה. האוטובוס נעצר באמצע שומקום, ולא היתה ברירה אלא לרדת. רעות ירדה וישר התרסקה על המדרכה הסמוכה, בעוד מתן פורק את הציוד הרב שהיה בתא המטען. לא היה לנו מושג איפה אנחנו, ולאחר הכוונה כללית התחלנו צועדים עם האופניים בידינו, מכיוון שלא היה שום סיכוי שרעות תצליח לרכב. לאחר זמן מה של הליכה רעות לא יכלה להמשיך, והתיישבה על ספסל לצד זוג זקנים, ששמרו על האופניים בעוד היא נרדמת. בזמן הזה מתן תר את העיר אחר מקום לישון בו. מתן מצא מקום, והמשכנו ללכת לכיוון הכיכר המרכזית. מתן פילס את הדרך בין ההמון, ורעות הלכה תוך אילוזיות על סף עילפון. בדרך מתן שאל בsms את אבא דני מהו בית החולים הטוב ביותר בטירנה. כשהגענו למחוז חפצנו, ההוסטל של פרדי, כבר הבנו (בעיקר מתן, רעות כבר היתה בעולם ההזיות שלה) שאנו חפצים יותר בבית החולים. בעוד רעות שרועה על המדרכה כשאנשים טובים מסביב דואגים לה למים, כיסא, כרית ואפילו אקמול, מתן השאיר אצל פרדי את האופניים וקיבל תשובה זהה מהארץ ומפרדי: בית החולים אמא תרזה. תפסנו מונית ונסענו לבית החולים. איזו התרגשות, אנו עומדים להגיע לבית החולים הטוב ביותר באלבניה!
הגענו לבית החולים. פרצי נוסטלגיה קפצו עלינו, ונזכרנו בבתי החולים שהיו בארץ בשנות ה 30. נכנסנו למיון, ורעות התרסקה על המיטה. לאחר בדיקה מקיפה ויסודית של הרופאה ששאלה איך רעות מרגישה ואם יש לה רגישויות, ומדידת חום, היא המשיכה לדרכה. הגיעה האחות שחיברה עירויי נוזלים שיצא מבקבוק זכוכית. כמובן שבקבוק כזה לא יכול להתכווץ ולכן על מנת שיצאו נוזלים צריך היה לדקור את הבקבוק במחט נוספת שאפשרה לאוויר להיכנס.
את התרופה נגד חום האחות הזריקה לתוך צינור העירויי. מכיוון שהמחט הקבועה עדיין לא הגיעה לאלבניה, כל עירוי, זריקה או בדיקת דם דרשו דקירה נוספת.
מתן ניגש אל האחיות על מנת לבקש נייר טואלט לרעות ונענה שבית החולים לא מספק נייר. גם לא סבון. בהמשך התברר שגם לא תרופות. אחרי ברור קל הפנו את מתן למכולת שבסמוך לבית חולים שם מצא נייר סופג של מטבח.
במקביל, בארץ, אבא דני ואמא עליזה דיברו עם השגרירה שהפנתה אותם לשגריר הכבוד של ישראל באלבניה. בעוד רעות ישנה, מתן ניהל את הקשר עם הארץ, השגריר וגורמי הרפואה.
מעירוי לעירוי הגיע הערב. מצבה של רעות התחיל להשתפר וזכינו לביקור רשמי של מר קאני ברדיל, שגריר הכבוד של ישראל באלבניה, ואיש עסקים ממולח ומקושר היטב. מר שגריר שאל לשלומה של רעות, ומיד אירגן ביקור רופאים מורחב, שכלל גם את מנהלת המיון, גברת סגולי. גברת סגולי הודיעה לנו שמהיום ואילך מר שגריר ייצג אותנו בכל הקשור לבית החולים. הרגשנו חשובים ביותר. לרגע קט ניפרד מהציניות ונאמר שהרגשנו שהמדינה עומדת מאחורינו ודואגת לנו.
אם היינו אזרחי אלבניה אין סיכוי שהיינו זוכים ליחס שכזה.
מר שגריר ניגש אלינו והסביר שאין בבית החולים אנטיביוטיקה מתאימה, ולכן הוא שלח את נהגו לקצה השני של העיר להביא לנו את התרופה. רעות קיבלה את התרופה בעירוי, בעוד מתן מציל אותו מידי האחות שחשבה שהוא נגמר.
לאט לאט המצב השתפר. מר שגריר דאג שיעלו אותנו לחדר V.I.P. הודנו לו מעומק ליבנו, והוא רק אמר שלא צריך להגיד לו תודה והלך לדרכו.
התמקמנו בחדר החדש שנראה לא חדש בכלל. בזמן שרעות ישנה מתן נאלץ להתמודד עם האחיות שניסו לסחוט ממנו כסף ללא הפסקה. כנראה שבאלבניה מקובל שמידת היחס מהאחיות אקוויוולנטית לסכום הכסף שנותנים להן. מתן יצא לעיר כדי לארוז את האופניים ושאר הציוד לקראת הטיסה מחר, ורעות נשארה יחד עם השותפה לחדר, שכיבדה אותה במיץ ותפוזים. באותו הזמן מתן מגיע לפרדי, ומגלה שלנוע ברחבי העיר עם שני זוגות אופניים עמוסות ציוד היא משימה לא הגיונית. ברגע של תושיה, הוא תופס את אחד הילדים שנקרא לדרכו, ואומר לו לעלות על האופניים ולרכב איתו עד לאכסניה שם הושארו הארגזים. לאחר 10 דקות של רכיבה הם מגיעים לאכסניה. עוד שעה וחצי של אריזה ומתן כבר ברכו חזרה לבית החולים. את שארית הלילה רעות העבירה בשינה לפרקים ומתן בשינה על כיסא. קמנו ב6:00 בבוקר לקבל את המנה השנייה של האנטיביוטיקה.
גברת סגולי המליצה להתאשפז לעוד יום, אך אנחנו החלטנו שנצא מבית החולים לטיסה ויהי מה. כשביקשנו לשלם הרופאה הודיעה שאין צורך לשלם. אין לנו מושג אם זה בזכות מר שגריר או בזכות משהו אחר, אך אנו לא רצינו לבזבז את הזמן על שאלות. כשעמדנו לצאת הופיעה אישה בחדר, שהציגה את עצמה כאשת הבן של מר שגריר, ורופאה במקצועה. היא הודיעה לנו שתיקח אותנו ברכב שלה לקנות את התרופות שרשמו לנו ומשם לאכסניה. לא יכולנו לסרב, ולא ידענו איך להודות לה ולמר שגריר, שדאג לנו כל כך.
נפרדנו מצוות בית החולים ומחברינו החדשים בחדר, ויצאנו משם, במירוץ נגד השעון להספיק לארוז ולעלות לטיסה.
בית החולים לימד אותנו את מצבה האמיתי של אלבניה, שלמרות הבלחות הקדמה ו big brother , עדיין נמצאת הרחק מאחורי העולם המערבי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה