שקט ושלווה

הדרך מפוגרדץ לקורצ'ה

דרך חתחתים עברה עלינו. אמנם רוחב הדרך הוא כשל אוטוסטרדה, אך יש יותר בורות מדרך, והכל מצופה בוץ.

כל מה שרצינו היה למצוא פינה שקטה ורגועה להניח בה את ראשינו. המשימה התבררה כלא פשוטה: אנחנו בליבו של עמק זרוע בוץ, מוקפים בשדות אינסופיים.
החלטנו לפנות בדרך צדדית המובילה למספר כפרים. כך מצאנו את עצמנו מגיעים לכפר התמים למראה מילצ'ן, בעוד עדת ילדים רודפת אחרינו. כשהגענו לקצה הכפר הבנו שאין ברירה: האספלט נגמר, הבוץ התחיל, השיפוע עלה והלילה ירד.

פנינו להעזר בחבורת הילדים שהתאספה סביבנו. די מהר הם הבינו את הענין ולקחו
אותנו אל עבר כר דשא ירוק/ הפיקניקיה של הכפר/ המזבלה .

בזה לא תם הענין. גם אם פול מקרטני היה מופיע במרכז הכפר, הילדים היו נשארים לצפות בנו ולהקיף אותנו כלווינים.

אט אט הצטרפו עוד סקרנים, מזקן ובעיקר זקנות ועד טף לצפות במחזה של שנינו מנסים להקים את האוהל.

נאלצנו לסרב להצעות העזרה בהקמת האוהל, ולבקשות סיבוב על האופניים. בין המבוגרים החלה להתפתח תחרות וכל אחד ניסה לשכנע אותנו לבוא לישון בביתו. הם לא הבינו מדוע אנו מתעקשים לישון באוהל בבוץ, אך אנו רצינו רק קצת שקט.

הבנו שהסיכוי היחיד לפיזור ההתקהלות החביבה הוא שניכנס לאוהל ונלך לישון. אך גם זה לא עזר. לאחר שעה קלה שמענו קריאות: מתן, מתן. (זה המקום לציין שתמיד המקומיים זכרו רק את השם של מתן. רעות קצת נעלבה, עד שהבנו שמתן זו מילה באלבנית שפירושה מאחורי). שוב הילדים. הם לא רצו להציק, אלא רק באו להציע שמיכה. חמודים אמיתיים.

לאחר זמן מה זכינו בביקור נוסף: סבא חביב בא להציע פנס. קצת היה לא נעים להראות לו איזה פנסים יש לנו.

בסוף אפילו הצלחנו ללכת לישון, כשהגשם שהתחיל לרדת מבטיח לנו את השקט להמשך הלילה.

למרות שאמרנו לילדים שנקום ב8:00, כבר ב7:00 בבוקר שמענו מחוץ לאוהל קריאות : "מתן, מתן, good night" אלו היו כמובן ידידינו משכבר, שלא הצליחו להתאפק עד 8:00 ובאו לבדוק מה שלום חבריהם החדשים.

הבנו שסיכויינו להתארגנות בוקר רגועה וצחצוח שיניים אפסו. הפעם החלטנו להעזר בחברים, והפעלנו אותם בקיפול מוטות וניעור האוהל.

יצאנו אל עבר הכפר כסלבריטאים מקומיים, כשבפתחי הבתים עומדים החברה המבוגרים ומנופפים לנו לשלום תוך סימון לא או שמא כן בראשם. גם ביציאה מהכפר לא נפרדנו מעדת הילדים, וגילינו שזכינו לליווי מלכותי עד קורצ'ה. החבר'ה לקחו אופניים ורכבנו יחד. בכביש הראשי חירפנו את נפשנו, נעתרנו לבקשת הילדים ונתנו להם לרכב עם הקסדות שלנו. אחרי המשטרה הראשונה בדרך הילדים נשברו, ורגע הפרידה הדרמטי הגיע. הודנו להם, קיבלנו 2 תפוחים ונפרדנו מהם לשלום.